בימים ההם

[wildernesscat]

משום מה, לאחרונה מסתובבת אצלי בראש אנקדוטה, מהימים שלמדתי ערבית מדוברת. סיפר אותה המורה המופלא שלנו, יצחק צמח.

אוטובוס של אגד נוסע בקיץ בדרך מאובקת במשולש, ועוצר לאשה ערביה עם ילד כבן 5. לאשה יש הרבה סלים בידיים, והיא מנסה לגרום לילד לעלות לאוטובוס במילים "אִטְלַע, אִטְלַע, יָא רוּחִי" (תעלה, תעלה, נשמה שלי). הילד שובב, רואה במצוקת האם, ועושה לה תרגילי התחמקות. האשה כועסת אבל ממשיכה לבקש יפה - "אִטְלַע, יָא רוּחִי" וכו'. לאחר כמה דקות של ההצגה הזאת, סבלנותו של הנהג פוקעת. והוא פונה אל האשה וצועק: "אִטְלְעִי אִנְתִי וּבַּעַדֵיין תִטְלַע רוּחִיכּ!" (תעלי את ואחר-כך תעלה הנשמה שלך! (תתפגרי)).